רילוקיישן ועבודה מרחוק: הסיכון הפיננסי שחברות ישראליות לא צפו

בסצנת ההייטק הישראלית, רילוקיישן כבר מזמן אינו חריג. מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 ועד יולי 2024 עזבו את ישראל לרילוקיישן ממושך כ-8,300 עובדי טכנולוגיה, כ-2.1% מכוח העבודה הטכנולוגי. רובם המשיכו לעבוד בחברות ישראליות מהסלון בליסבון, ברלין או ניו יורק. הבעיה: חברות רבות לא הבינו שכל אחד מהם עלול להפוך לפצצת מס מתקתקת.

מוסד קבע: שני מילים שצריכים להטריד כל מנהל פיננסי

המנגנון שמייצר את הסיכון נקרא "מוסד קבע" (Permanent Establishment). העסקת עובד ישראלי במדינת יעד חושפת גם את העובד למיסוי ישיר, וגם את החברה המעסיקה לרישום ולמיסוי בחוץ לארץ בשל קיומו של מוסד קבע. במילים פשוטות: ברגע שעובד עובד ממדינה זרה, הוא עלול ליצור נוכחות מיסויית של החברה הישראלית באותה מדינה, גם אם אף אחד בחברה לא ביקש זאת.

אם העובד שוהה תקופה ממושכת בחוץ לארץ ומוסמך לנהל משא ומתן מהותי, לסגור עסקאות או לחתום על חוזים בשם החברה הישראלית, הוא מייצר עבורה מוסד קבע באופן כמעט מיידי. ומה קורה אחרי זה? רשות המיסים הזרה תבקש למסות את החברה הישראלית על החלק היחסי מרווחיה שניתן לייחס לפעילותו של אותו עובד.

הסכומים עלולים להיות גבוהים במפתיע. אם חברה ישראלית מוכרת מנויים לתוכנה בהיקף של 10 מיליון שקל בשנה, ורווחה התפעולי עומד על 70% מהמכירות, קיימת חשיפה לפיה הרווח שיש להשאיר במדינה הזרה הוא כ-7 מיליון שקל, ועליו לשלם מס חברות סטטוטורי.

ישראל קשוחה יותר מהנורמה הבינלאומית

בנובמבר 2025 פרסמה ה-OECD עדכון מקיף לאמנת המס המודל, שביקש להגדיר בבירור מתי עבודה מרחוק יוצרת מוסד קבע. העדכון מציג מסגרת דו-שלבית: מבחן כמותי של 50% מזמן העבודה ומבחן "סיבה מסחרית" איכותי. כלומר, עובד שמבלה פחות ממחצית שנת עבודתו במדינה זרה לא אמור להפעיל אוטומטית את מנגנון מוסד הקבע.

אלא שישראל בחרה ללכת בדרך שונה. ישראל הגישה חמישה סייגים לעדכון הפרשנות, המספר הגבוה ביותר מבין כל מדינות ה-OECD. ישראל, צ'כיה וצ'ילה היו שלוש המדינות היחידות מבין 38 חברות ה-OECD שהביעו סייגים לנוסח המוצע. צ'ילה הסתייגה במלואו, צ'כיה חלקית, ואילו ישראל רשמה חמישה סייגים שמרוקנים למעשה מתוכן את מטרת העדכון.

הסייג הבולט ביותר נוגע לחישוב סף ה-50%. ישראל בוחרת בין שתי שיטות חישוב ומאמצת את זו שמניבה את האחוז הגבוה יותר. כך, למשל, אם עובד שוהה בישראל 60 ימים אך עבד מהבית רק 40 מתוכם, ישראל תחשב את כל ה-60 יום, לא רק את 40 ימי העבודה בפועל. התוצאה: החשיפה לקביעת מוסד קבע בישראל גבוהה משמעותית לעומת שאר העולם המפותח.

החברות עדיין לא ערוכות

הנוכחות הפיזית של העובד מחייבת את התאגיד הישראלי להתמודד עם רגולציה זרה, דרישות ציות וסכנת כפל מס. עם זאת, חלק מהחברות כבר גיבשו מדיניות. חברות רבות מאמצות מדיניות רילוקיישן שמגבילה את ימי השהייה של העובד בחו"ל או במדינה ספציפית במהלך שנת המס. הפיתרון הטכני הוא פשוט על הנייר: לעקוב אחרי כמות הימים ולהגביל נוכחות. בפועל, עם עובדים שנמצאים בפורטוגל, בגרמניה ובקנדה בו-זמנית, הניהול הזה מורכב ויקר.

ישראל הציגה רפורמת מס שנועדה לבלום את בריחת המוחות ולעודד חזרת משקיעים ויזמים לסקטור ההייטק. אבל גם אם הרפורמה מוצלחת בצד של המשיכה חזרה, ה-HR מנהלי של חברות ישראליות שעובדיהם כבר מפוזרים בעולם עדיין עומדים מול חשיפה שרבים מהם טרם כימתו.

היערכות משפטית מקדימה ובחינת מודלים חלופיים של העסקה מונעות חשיפות אלו ומאפשרות המשך פעילות חלקה. השאלה היא כמה חברות ישראליות מחכות עד לביקורת המס הבאה כדי לגלות זאת.